הקדמה :
עדיף כנראה "להעלים" את האחר, את זה שמגדיר את זהותנו כ"כמעט" ערבים.
אחרי שכבשנו, מחקנו, חרבנו והעלמנו את הנרטיב של מי שחי פה כשהחלטנו בתנועה היסטורית מדהימה לחזור לארץ המובטחת. הדברים לא עלו יפה כמו בתכנית, הארץ לא הייתה ריקה ומי שחי פה, חי בתרבות ובמנטאליות שונה ובין היתר, לא כל כך רצה להתפנות מרצון אל מול החזון היהודי המוצדק, הראוי, המציל עם מגלותו. אני לא צינית , אני חלק מזה, חלק מהמורשת הציונית שהביאה את סבא וסבתא שלי לפה בתחילת שנות העשרים, הורי נולדו כאן והגברים של המשפחה נלחמו ושלמו כל אחד את מחירו ובכל זאת, לא מוכנה לחיות בפחד, בדחיה, בשנאת האחר, מחפשת מוצא , מול כל מה שמתפרסם ובייחוד מול מה שלא מתפרסם ולא ידוע.
שני הנרטיבים הללו, כדי להתקיים בשלום זה לצד זה, חייבים להיות מסופרים , ידועים ומוכרים, לא רק ללמד על השואה בבתי ספר ערביים, לא רק ללמד אותם על האתוס הציוני , לדרוש הכרה במדינה יהודית וכו , לא רק שלילה מוחלטת (הקמפין החדש של "אם תרצו") .
לא ניתן למחוק את "הנכבה" בכך שיחוקק חוק "נגדה", היא לא תעלם בכך שנכחיש את הסיפור, לא בכך שנעלים אותו מתכנית הלימודים ונפנה את מבטינו למערב שאגב, לא לגמרי מבחין בשוני שהיינו כל כך רוצים שיובחן. "בינינו ובינם".
הכרת הנרטיב הפלסטיני אינה מפילה שערה משערות ראשינו היהודי, אלא להפך, לספר את שני הסיפורים , להכיר את מה שקרה כאן ב48, לפני ואחרי, באומץ! מתוך בטחון בזהותנו וברצוננו לחיות כאן, זאת, לעניות דעתי, הדרך היחידה להתקדם הלאה במערכת היחסים עם ערביי ישראל, עם הפלסטינים ובעיקר, עם עצמנו. הכחשת האחר והעלמתו , דחיקתו מהחיים הנורמטיביים, מההגדרות האמיתיות של, מהי דמוקרטיה. הדמוניזציה, זריעת הפחד, פועלת בסופו של דבר נגדינו.
מה שאנחנו מדחיקים ומדכאים , קם עלינו, כאילו דחינו את עצמנו, את אחרותנו התמידית.
יש מי שיאמר, כולנו אחד, יש מי שיאמר- להיות אחראי ,קשור באחריותנו האין סופית על האחר, יש מי שיגיד –זה ממש לא מזיז לי כל זה, אח שלי, יש היום "האח הגדול". ו/או "הישרדות". שניהם, אגב, מאוד אקטואליים ,לפחות בשמם.
"האחר" במובן העמוק אינו "האדם האחר", אלא האחר המצוי בכל אחד מאיתנו, החלק שאנחנו לא רוצים, או לא אוהבים לראות בתוכנו. אבל מה שדחינו בחוץ, דחינו בתוכנו.
אולי ננסה משהו חדש, אם נסכים להקשיב, עם הביטחון בנרטיב שלנו, באישיות ובזהות שלנו, נסכים, נגיד, לרגע, לשים את עצמנו, את הסיפור שלנו אותו אנחנו כבר מכירים, בצד. נקשיב לסיפור של "האחר" באופן כללי ובאופן ספציפי, לסיפור של הפלסטינים, לרגע, בלי שיפוט וביקורת, לרגע, בלי להרגיש שזה מערער את יסוד קיומינו, פשוט להקשיב ולהכיר את סיפור הנכבה, למשל. עצם ההקשבה הנקייה יש בה אלמנט של ריפוי, אלמנט של לקיחת אחריות, ניסיון למצוא קצה של חוט לדיאלוג.
מתוך ההקשבה, משהו חדש יכול לצמוח, הרי יש כאן שותפות גורל: שותפות באהבה ובקשר העמוק לחלקת האדמה הזו, למקורות המים לאוויר, למקומות הקדושים, שותפות גורל, כי אנחנו, אולי דומים יותר ממה שחלקינו מוכן להודות או לרצות.
מהמקום של ההכחשה צומחת וגדלה מפלצת האיבה והשנאה, ואת זה אנחנו מכירים מספיק דורות.
התשובה פעמים רבות היא- שהם יכירו קודם – כמו ילדים . "אבל זה הם ש… " , "אבל זה הם שהתחילו"…
השאלה היא אם אנחנו כבר מבוגרים – אם אנחנו יכולים לשים בצד את "מי התחיל" ופשוט להקשיב, לראות ולהכיר ולהיות אמפטיים למקום של הסבל והכאב שהוא אוניברסאלי: מי שאבד את ביתו ושכל את יקיריו, לא משנה לו מי התחיל, זה קרה, זאת עובדה, אצל "שני הצדדים" ויש לתת לזה מקום, יש להטות אוזן קשבת, – אם נכיר במציאות של הסבל מתוך הביוגראפיה של שני העמים, אם נסכים להכיר במשותף, נוכל, אולי, לחיות יותר טוב עם מה שמפריד אותנו, עם השונה, ממקום של סקרנות, התעניינות ודיאלוג ולא ממקום שופט, מבקר, מפחד, מבטל. אנחנו חוטאים בזה, לא רק כלפי "ערבים", גם כלפי ילדינו, בני זוג, השכנים וכן ובעיקר, גם כלפי עצמנו. האם נסכים לראות את זה ולהבין עד כמה הפעולה הזו של הכחשת האחר היא בנפשנו?
כשהנס הזה קורה, כמו למשל ב"פורום המשפחות השכולות", המשותף "להם ולנו" שם מתרחשים ניסים של חיבור שעל פניו כביכול, לא מתאפשר, אם אלו "משני הצדדים" ששכלו את היקרים להם באסונות של אינתיפאדה , פיגועים, מציאות של כיבוש ודיכוי, מסוגלים להקשיב, להכיר וגם לסלוח – כולנו יכולים.
הדחייה של "הערבי" בכלל וממקומות הישוב, היא חלק מאותה תמונה, היום זה הערבי , אחר כך, "הגוי" ואחר כך החילוני ואחר כך צבע העיניים, המוצא, דוגמת הכיפה ובסופו של דבר אנחנו דוחים את מה שאנחנו לא רוצים לראות בפנימיותינו. את פנימיותינו אי אפשר להעביר דירה, המשמעות של זה היא שאנחנו פועלים ממקום שאין בו הכרה ותודעה אלא מקום של יצרים, דחפים ובעיקר פחד.
כן, אף אחד מאיתנו "הנעלים", "התרבותיים", "השקטים", "הנקיים" שלא צועקים אף פעם ולא מלכלכים את רשות הרבים ולא שומעים מוסיקה בכל רם ולא מתניעים אופנועים כבדים באישון לילה מתחת לחלון של השכן, כשאנחנו בסתר ליבינו ואולי אפילו ביושרה, מודים שאנחנו לא רוצים ערבי כשכן, האם אנחנו רוצים ערס כשכן, העיקר שהוא נימול? האם אנחנו רוצים משפחה אלימה וצעקנית לידינו העיקר שהם יהודים כשרים, או אולי נעדיף "ערבי משכיל", שמביא עוגה לחג היהודי שלנו? או פשוט סתם ככה, אנשים טובים ונעימים? אף אחד, כנראה, גם ערבים, לא רוצה לגור ליד מי שאינו חי לפי הקוד התרבותי ,חברתי שלו, זה טבעי, בעידן שלנו זה מתערבב, משתנה, אבל לא קשור לדתו של השכן, אלא לקוד התרבותי הרחב שלו, יש כמה שכונות בפרדס חנה שלא הייתי רוצה לגור בהם, יש בוודאי כמה שכונות שלא היו רוצים שאני אגור..
אני מכירה כמה שכנים/ בעלבתים כאלה, שחלקם חובשים כיפה, אמנם לא בדקתי אישית, אבל נראה לי שכולם היו נימולים, אני מכירה כמה "ערבים" שמסתכלים איך חלקינו חיים ומזדעזעים, אני מכירה גם כמה כאלה שהייתי מאוד שמחה שיהיו שכנים שלי…
אז לא אמרתי שום דבר חדש , יחד עם זאת אני מרגישה צורך להגיד, כי התמונה של פרוד, הכחשה, גזענות ושנאה הולכת וגדלה ומשחירה מול עיני.
אני איתך יעלה, למה לחכות 80 שנה להכיר בשואה הארמנית? למה להכיר בנקבה עוד 50 שנה ובינתיים לגרום לכל השנאה ההרג והשחור כמו שציינת. יפה שעה אחת קודם. וזה היום!
כן , הוספת בצדק את מימד הזמן , הרי נגיע לשם אז למה לא לקצר את הדרך ולחסוך ים של סבל צער ומוות. ואני מוסיפה הקדשה לגוליאנו היקר!!1 שמקדים את זמנו.