איוון שוובל
פגשתי בציוריו בנעורי, בביתו של החבר הראשון שלי, הקירות היו עטורים כמעט אך ורק בציורים ורישומים של שוובל, שהיה חבר המשפחה. הבית היה גדול, עם הרבה מפלסים וקירות, נעתי בבית בשני צירים: החיים- החבר ומשפחתו והציר השני, הציורים חדרו לרווח בין הילדות לנעורים המתגבשים, כמו נקטר. זוכרת שפנטזתי, מאוד בסתר, שאולי יום אחד אקבל במתנה רישום קטן שיהיה במידה של נערה בת 14 שחווה אהבה בכמה מימדים…
נסענו אז לביקור בעין כרם – הבית של שוובל היה אחר מכל מה שהכרתי, יחד עם זאת, היה מוכר כל כך, הבית שיכול היה להיות לי, או אולי היה לי בחיים אחרים. בית אבן בראש ההר, עטוף סוכת גפן. בין הדבורים והצרעות, נשרו ענבים בשלים לפי. האיש הזה נראה היה כמו מהסרטים והאגדות, כמו אבטיפוס של צייר, מאהב, אבא, מורה- כמו שנערה בת 14 רזה וביישנית יכולה לחוות עם תחושת שייכות לעולם הזה ובשטח, על גב ההר, מוצב קיר ציור טובל בירוק, אני זוכרת את התמונות, את החיות, את התשוקה, כמו קטע מסרט שרץ לי שוב ושוב במוח, אני שם, אז והיום, עם האור והגוונים, המבוכה והיופי.
שנים רבות חלפו, נהגתי לעבור ליד הציורים שלו בגן יעקוב ליד היכל התרבות, רישומים גדולים עם פרצי תכלת – כמו קפסולה שתפורה בדש הבגד, או אחוזה בשיניים האחוריות, של מרגלת שצריכה למות כדי להיוולד מחדש כאמנית. קפסולה שמרגיעה אותי – בפנטזיה שלי כשאחזור לצייר בעליבותי, אחזור דרך תכלת והאפור – זה משם.
הייתי בת 22 , הלכתי לתערוכה, לקחתי איתי ספר עם הקדשה וחתימה של שוובל , אחר כך החיים התחוללו בקצב חיי המטורף ושוובל הודחק למעמקים, כמו זרע שיום אחת יונבט.
ב"מדרשה לאמנות" למדתי, על מה שהם קראו, "הזרם המרכזי", שוובל לא היה שם. הבלחה אחת הייתה לא מזמן, כשנתתי לבת שלי ערמה של ספרי אמנות להתענגות, ליטפתי לרגע את הספר של התערוכה "תל אביב – תל אביב" שגם ממנה נפרדתי….
והנה החיים, כמו שהחיים המופלאים מתרחשים, מביאים את הקארמה לפתחי. כנראה שהשאלות שאנחנו שואלים, אם נשים לב ונקשיב בשקט, התשובות, אולי לא מה שציפינו, יגיעו, גם אם זה 33 שנים אחרי (33 בביוגרפיה, קשור בתחייה מחודשת). הנה יש כאן הזדמנות לחקור אם ומהי התשובה או להבין יותר טוב את השאלה שנשאלה במעמקים.
"רוני" מגיעה – "האם יש לכם במקרה את עיתון הארץ מהיום"? אני לא מכירה אותה , היא באה לאסוף את הילד שלה מביקור ראשון אצל הקטנצ'יק..
במקרה יש עיתון הארץ, יומיים קודם, התחילו לזרוק לנו אותו בכניסה, לאתגר את ההתעדכנות שלנו בענייני היום, לבדוק מתי נשבר מערמות הנייר המצטברות, הנוגדות את תפיסתנו האקולוגית..וכנראה גם בגלל רוני.
אז במקרה יש והיא מתרגשת, כל היום היא מחפשת ולא מבינה למה כל כך קשה למצוא את העיתון ומוסף הגלריה. אני מתעניינת, גלריה זה השם "הסודי" של המקום שעוד לא נהיה לי.. אורחת תיירת על קירות של אחרים
היא מראה לי כתבה קטנה, על שיפוץ הציור בגן יעקוב- "הבעל שלי הולך לעזור בשיפוץ", מבט שלי, שואל ?
שוובל, זה אבא שלי, היא אומרת, אני מחסירה פעימה ביוגראפית ונותנת לה את הסיפור שלי עם שוובל במתנה. יש בטח המונים כמוני, שעלו לרגל ונשבו, אבל אני לא חייה את הסיפור הזה בהכרה, הוא חבוי במסתורין ומבקש כנראה בעזרתה להתגלות.
אחרי כמה ימים היא מביאה לי מתנה ספר שלו ומכאן נפתח דיאלוג שתשתיתו תחושות בטן והתאהבות כזו של שתי נשים …
המחווה שרוני מבקשת לעשות לאבא שלה, הצגת עבודותיו כאן באזור, מאפשרת לי לחזור ולפגוש את יצירותיו של שוובל, להביט במבט עמוק לתוך היצירות של האמן הענק הזה להתאהב מחדש ממקום של אישה בגיל, שאולי היה גילו, כשנפגשנו לראשונה.
פתחתי את הקטלוגים החדשים כדי להתעדכן ואז זה קרה….מההדפסים הקטנים שבקטלוג נשביתי, נסחפתי, כל תעצומות האהבה לציור, לאמנות, לריח השמן והטרפנטין, הציפו אותי כמו נפתחה אותה קפסולה והמרגלת שאני נחשפה, נותרת חסרת מילים. ומי שמכיר אותי יודע מה זה אומר.
נסענו שתינו לבקר את שוובל, באביב, עין כרם היא שיר של המזרח התיכון, סוג של פאטה מורגנה, הכניסה החבויה לבית עטופה בשער השקדייה, הוא מושיט לי את ידיו, "אני מכיר אותך", הוא אומר ונושק לשתי ידי, אנחנו יושבים, דוממים. האור הרך והזוהר נשפך מהחלון, כאילו כל בוקר אנחנו שותים קפה ביחד. "היא יפה", הוא אומר לבתו ואני עונה שזה בזכות האור המדויק. הולכים לסטודיו, הריח מכה באפי, ריח של בית במובן הכי עמוק .. רוני ואני מוציאות את הציורים שניבטו אלי שבוע קודם חיוורים מהספר ואני בהתרגשות עצומה, שקטה, מכילה, מתאהבת, מתענגת, חוויה של יופי מרוכז, כמעט אלים בעוצמתו. אני רוצה למצוא את עצמי שם, אבל כדי שזה יקרה, אני צריכה להעלים את עצמי ולחפש נקודת אחיזה אחרת – הדעה שלי לא נוכחת, עוגן תפיסת העולם שלי: פוליטית, חברתית, אקטואלית, מסרבת להיות זמינה.
שוובל, כמו מאהב על. אמן החיים, מכריח אותי, מבלי להתחשב בי, מבלי לשאול מה אני אומרת, להתחבר מחדש אל אהבת הציור, אל קדושתו, כמו להיכנס לכנסיה עם תקרה מצוירת, להרים את הראש ולהיכבש, להתפעם מהנחת הצבע, לקרוע את מסך הקונספטואליזם אל נוכחות הרישום הנאמן למציאות וביחד עם זאת, משבש אותה עם איקונות "מהסרטים". והוא, כל הזמן הוא, ונשים יפות שהוא משכיב על מצעי צבע אלוהיים כמותן.
ושוב חזרה לסדרת הציורים החדשה "מקום בטוח" – יש אהבה ויופי הנושק לחיים ולמוות, אהבה לערכים אבסולוטיים. שוובל מותיר את הצופה חופשי ומתענג בדיוק כפי שהוא מצייר. מחוות של אהבה ויופי רגשות מעורבים של כמיהה ותשוקה ביחד עם עידון ותחושת שותפות סוד. צייר שמלמד את הציור, מבלי ללמד, רק בעצם הווייתו ותשוקתו. הוא לא חייב לי כלום, עמדתי כצופה היא מבחירתי, הוא מותיר אותי חופשייה בדיוק כפי שהוא. חוויה של שחרור הדדי, יצירותיו מתרוממות מעל הזמן, מעל המקום, מבטאות את ההווה על יופיו, פצעיו ומורכבותו ביחס לערכים של ציור והשאלות הגדולות על מקומו של האדם.
אני מקבלת (שוב) אישור שזה אפשרי באמת, ללכת אל מעבר לזמן, למקום, לאמונות, דעות, תפיסות, במובן הזה, שוובל אקטואלי בשבילי כרגע מכל ציור קונספטואלי, פוליטי, "בשיח העכשווי", איכויות שעולות גבוה ומאחות כל סתירה פנימית או חיצונית.
הוא מושיב אותי לצידו ומראה לי את יומניו, לרגע מרים את עיניו, מסיט קבוצת שער מצווארי ומביט על צדודיתי, כל כך טבעי, שקט. הציורים עוטפים אותי בזוהרם, אני שוקעת לתוך היומן, בוודאי באחד היומנים מתנוסס אותו תאריך בו ביקרתי שם לפני 33 שנה והיום מבקרת כדי להיות נושאת הכלים וביחד עם רוני, בתו, ליצור בעצמנו מחווה גדולה של אהבה, אליו בחזרה.
נושאי הציור הם כמו תרוץ לעיסוק בציור טהור, מאחרוני המאסטרים הגדולים. משהו פוקע, הצבע משתלט, הטבע חזק יותר והטבע הוא דמיוני, ארצי, מכיל את המקומות בו דרכו מלכים קדמונים וצייר אחד. שוובל עטוף בגבעות עין כרם, מכיר כל אבן ומעיין נסתר, מוצא שם את המקום הבטוח שמתקיים בציוריו , מקום שאולי כולנו זקוקים לו בעולם המשתנה לנגד עינינו.
במקומות האלה מתקיימים טקסים פרטיים ועתיקים כחדשים, אהבה ומוות בין השיחים, התגלויות של אהבה ארצית ושמימית, מתערבלים בקלידוסקופ של צבעים, ובעיין הסערה שוכנות דמויות רנסנסיות, אקספרסיוניסטיות, חבויות בגבעות עין כרם, דמותו הוא, פוגש את המוזה,את השכינה, את תאומתו הנשית.
אני משתוקקת אל העבודות, להוציא אותן מהסטודיו , להיות להם נשאית,להעביר אותם למשכן, לאתר, לבית, למשרדים, לאולמות, לכנסיות המודרניות- החילוניות שיש לשים בהם יופי אינדיפרנטי ומרגש. שהיופי הזה יהיה נחלת בני האדם, אולי יגע בלבבות ויפעל כמו שהוא פועל עלי.
ואני, תחת הקסם, העולם רועד ומתערבל, חיי גם כן מציאות משתנה המפלסת את דרכה. עולם של אהבה נברא לנו ששפתו, שפת העונג ששוובל הוא אחד מנביאיה.
האיש/צייר הזה המביא את אהבת החיים, המבט המערבל צבעים וקווים ליצירת מציאות חלופית הנשענת על תולדות האמנות, מתכתבת עם הציירים הגדולים, מהאיקונות והמיתוסים מהנשים היפות של הרנסנס והאקספרסיוניזם , כולן נשותיו ועכשיו גם אני .
Read Full Post »
יעלה אורן-זלאיט 
