Feeds:
פוסטים
תגובות

מחשבות על היעוץ

אני מאמינה באדם ברוחו רוח עז
מאמינה כי הביוגרפיה היא היצירה הראשונית המתמשכת והמפתיעה ביותר,
מאמינה שכל סיפור ראוי שיסופר,
כל סיפור ראוי שיקולף עד לגרעין מהותו המתוק.
מהות מתגלה זו מביאה איתה התבהרות, שחרור של אנרגיה רבה.

ההתעוררות של אדם אל הסיפור שלו מביאה אותו למקום חדש מזוכך ומפתיע
למהפכים בעלילה, לניסים קטנים, להקלה והתאהבות מחודשת בייחוד בחד פעמיות.

אני באה לעולם עם בז על הזרוע וסוס.
למדתי המון לא הקפדתי על תארים ותעודות, היו תהליכים שקבלו תפנית מפתיעה.
העשייה היא למידה הלמידה היא עשייה.
כל חוויה כל עשייה כל התבוננות מביאה איתה ידע רב, אני נוצרת את הידיעות את המראות, כל אדם חידת היקום כולו. חידת היקום היא האדם.

במפגשים, העבודה היא התגלות משותפת, נס שמתרחש במפגש חד פעמי.
התפתחות משותפת חקירה משותפת התפעמות ממה שמתגלה לימוד שפה אישית חדשה.

בורכתי – זכיתי למסעות רבים בעולמות הדמיון היצירה הרב תחומית כל זה כדי ללמוד לפענח לפצח,
וכל אדם הוא שוב חידה.

אני מביאה אוצרות מעולמות הקולנוע והאמנות, ממסע משפחתי אישי תרבותי ואנושי מיוחד במינו, כאן ב ד' אמות ובהודו.
מעבודת בתאטרון, חווית הילדות הפרטית והאוניברסלית, טרייה וחיה איתי כל הזמן מתוך עשיה ומפגש עם ילדים ומבוגרים בגילאים שונים.

אני לומדת כל הזמן מרחיבה את היריעה, אמנות לתחומיה וידע האדם הנרחב מיסודות הפסיכולוגיה, מתראפיות שונות מדיטאציה ומגע
אני לומדת על תנודות ושינויים, אני חוקרת את חיי ואת עצמי קודם כל
ומעמידה את הראיה שלי בענווה מולך.

מה נעשה ביחד?
נכיר לעומק , נפתח התבוננות מחודשת נטולת שיפוט וביקורת בסיפור הביוגרפי שתביא/י
יש כללים ומסגרת ,זה עושה שקט , יוצר צורה….מעבר לזה מתבוננים משתאים חוקרים והתמונות מתבהרות ומקבלות מחדש את הצבע שדהה מתגלים פרטים חדשים ומתגלה היופי והכוח בכל תמונה, בכל תמונה!!!! הכוח של מה זה תורם להתפתחות שלי

אפשר לחשוב איך זה נראה- לעשות תערוכה
אפשר לעבוד על הצגה, מחזה תסריט.
אפשר להתיעץ על שאלה דחופה ולהמשיך הלאה
אפשר לעשות מסע מלידה עד היום ,לחקור להתבונן לפענח ולשנות
אפשר.

מהפכת הסיפור האישי

כשהמהפכה מחדשת את תקוות בני האדם לעולם כפי שחלמו, נאחז בנו סיפור החיים שלנו עם השאלות איפה היינו עד כאן, איפה טעינו, אולי איפה נרדמנו. חלומותינו מתעוררים, תקוותינו, הבנתנו המהותית כיצד באמת היו הדברים צריכים להתרחש…
מסה קריטית מתעוררת, דורות של אנשים צעירים עשו מסעות בעולם והביאו ידע שבעומקו הבנה על מלאות וריקות ומגוון אנושי, על פשטות ואחווה. מסה קריטית הצטברה לשינוי.
התודעה המשתנה והמתבהרת, מבקשת לספר סיפור אחר על חיים של בני אדם. הסיפור האישי נעלב, מחוויר, או מתעורר כארי.
יש ביטוי – "לא ניתן לשנות את סיפור חיינו אפשר לשנות את זווית הראיה" ואני אומרת כשמשתנה הזוית משתנה הסיפור.
אותה תודעה חדשה יכולה להתבונן על סיפור החיים ולשנות אותו , כי האופן שבו אנחנו מספרים את הסיפור, מה בחרנו מתוך אין ספור הרגעים, מה שבחרנו לחשוב ולספר כאירוע חשוב, מכונן ומשמעותי, המטען האישי אותו אנחנו חושפים דרך הסיפור, מעצב אותו, כך שהתבוננות מחודשת, בהחלט יכולה לשנות אותו ובעיקר, לזקק מתוכו מהות שמבקשת להתגלות: היכולת לחיות באקטיביות מדויקת יותר ליצירת המציאות אליה אנחנו עורגים , בחיינו אלה .
בסיפור חיינו מסתתרים סודות ,ידע רב על הכוחות שעומדים לרשותנו, חד פעמיים, ייחודיים, המבקשים להתנער מפילטר התפיסה המוטעית, מאבק העיניים החיצוניות שמספרות לנו מי אנחנו,לשלוף את רגלינו השוקעות אט אט, בביצת הדימוי הכוזב שלנו על עצמנו.
אנחנו שצריכים להיות החברים הכי טובים של עצמנו, שיכולים להחליט איך הרגע נראה איך היום איך השנה. יכולים, כמו לעמוד על ראש הר גבוה או ממעוף הציפור, לבחור מחדש כיצד להתבונן בתנועת החיים שלנו מעבר לעתיד. להעביר את הסיפור דרך "טבעת" תודעה מטהרת נקייה מתבהרת המתגלה כאן ועכשיו ככלי עבודה ממשי לחיים.

שכפולים

לילה זב את פצעי / דרקונים מעופפים בשקיעות פלדה של שני ירחי / חיי משתכפלים בין "הרף" לדוק / ארגמן מבטי / קור שקוף / רוטט / נאחז במראה ענף רענן/ עורבים וצופיות חגים סביב ראשי / זרועותיי אוחזות גרם מעקה גורים מהבילים של חתולה מבועתת בלידתם / נערים מתבגרים / תפוחים / חטאים/ ופרח אחד קמל בשרב מוקדם מדי / חורפי מדי /זיכריני

אם מחר יעטוף אותי ים בשכבות אדוותיו הרקומות / אם מחר אטבע בשכבת אוויר סמיכה- קטיפה
אם מחר אמעד לתהום צלילך המרוקע שחקים /אם מחר אמות באהבה ואם אתמול שלשום?

העיסוק באמנות וביוגראפיה יצר אצלי קונפליקט, לא שהקונפליקט היה חדש לי: שאלת השאלות – במה אני בוחרת לעסוק, למה אני מתמסרת/ השאלה עלתה ביתר שאת במהלך לימודי הייעוץ הביוגרפי. (על פי ר.שטינר)
לא יכולתי לבחור – לא יכולתי לחשוב על חיי בלי אחד משני התחומים.
כשהזמנתי אלי "לקוחות" על מנת לעשות "סטז'" בייעוץ ביוגרפי. נפלה בחלקי הזדמנות כבדת משקל (תרתי משמע)… הגיעה האישה המדהימה, עמליה זנד, המכונה הדובה הגדולה . מקעקעת על, אמיתית, עם עומק, ידע ויד מיומנת, והיא קודם כל ציירת מעולה.
סטאז' יותר טוב מזה לא יכולתי לאחל לעצמי. המתנה שקיבלתי מעמליה היתה חווית החיבור המדהימה בין הידע הביוגרפי לאמנות, מה שהרגשתי באופן אינסטינקטיבי, נחקר ביחד והיה למציאות חדשה. עבורי, נפתחה דרך שהידיעה על קיומה שכנה אז, עדיין, במיסתרים. החומרים הביוגרפים כחומר גלם ליצירה זו טריוויה, גם אני, כאמנית וכיועצת ביוגרפית, חוויתי התגלויות והבנות. שאלות כמו מה מאפשר "לשחרר" את החומרים האלה לעבודת האמן?, מה הקשר העמוק והרוחי בין האירועים הביוגרפים לשאלת החיים/ היצירה, שאלה על היסוד הביוגרפי העמוק המתגלה ונסתר ביצירה. השאלות שעולות מתוך גוף העבודות ביחס לביוגראפיה ולהפך ומה הקשר לידע רוחני אחר, המגיע בדרכים שונות ומבקש להיות נוכח בדיון.
מאז המהלך עם עמליה ועד היום, בחנתי את האפשרות לסינתיזה ממנה נולדה סדנה "הידע הביוגרפי בשרות האדם היוצר", חקירה דו סיטרית , על ההיבטים החזותיים של הביוגרפיה, ובאיזה אופן ניתן לזקק את המהות מתון הארוע הביוגרפי ולשחרר אותה לעולם כיצירה קונקרטית, וגם: חיים יצירתיים פעילים בכל תחומי החיים , התפתחות אישית ,זוגיות, הורות וכו.
את הסדנה העברתי לקבוצת תאטרון, היוצרת ועובדת עם אירועים ביוגרפיים של השחקן היוצר כחומרי גלם.
את הקבוצות בתיאטרון אני מלווה כיוצרת שותפה וחוקרת מתבוננת ויוצרת עם הקשרים העדינים והעוצמתיים הנרקמים בין התחומים – גם כאן נולד שילוב מופלא בין תחומי הענין והעיסוק שלי. המרקם החזותי המשלב ומדבר ביחד עם העבודת של השחקן היוצר מתוך חמרי חייו. התגלות של כלי רב עוצמה להתפתחות ויצירה, תוך שחרור תמונות העבר והבנת סוד הכוחות הטמונים בהם ליצירת מציאות.
נחזור לעמליה..בתום שנה של תהליך מרתק, נולדה גם תערוכת ציורים שאצרתי וקראנו לה "הנעור".
התערוכה התרחשה בשני חללים נפרדים – "הנעור" בחלל "גלריסטי", לתערוכה התלווה מאמר מרחיב על עבודתה. במקביל התקיימה "בפלסטיק פלוס" פרדס חנה תערוכה ומכירה של 200 עבודות 200X200. שם אפשר היה להתרשם מרוחב היריעה של האמנית הנפלאה הזו ואף לרכוש במחיר שווה לכל נפש את הציורים.
מאז אני ממשיכה בחקירה של החיבור בין האמנות לביוגרפיה במימדים שונים, הן בתהליכי אוצרות ויצירה ובתאטרון והן בתהליכי ייעוץ פרטניים.

נקודת המבט הזו התגלתה כמעשירה מאוד את ההתבוננות על המימד היצירתי בחייו של כל אדם, לא רק כהבנה "אינטלקטואלית" אלא מתוך ידיעה עמוקה ומתפעמת מאותו יסוד יצירתי הכרחי וקיים ומאופני התגלותו לאדם. דרך ההתבוננות בכלים חדשים על חייו מאפשרת לשחרר את הכוחות האלה והאחרים ליצירת המציאות בה אדם חי ופועל, היצירתיות היא הכרחית בחיים דינאמיים ובכל תחומי החיים.

ולגבי עמליה, הבנה מעמיקה לגבי עבודתה הנפלאה תישא כנפיים, ותגיע אל היכלי השן כמו גם אל בני האדם באשר הם, שם מקומה.(פורסם לראשונה ב"קפה דמרקר" 2009)

הרצאות/ סדנאות, ליווי וייעוץ אישי בתהליכי התבוננות וצמיחה. 0507838666 zalait4@gmail.com

הקדמה :
עדיף כנראה "להעלים" את האחר, את זה שמגדיר את זהותנו כ"כמעט" ערבים.
אחרי שכבשנו, מחקנו, חרבנו והעלמנו את הנרטיב של מי שחי פה כשהחלטנו בתנועה היסטורית מדהימה לחזור לארץ המובטחת. הדברים לא עלו יפה כמו בתכנית, הארץ לא הייתה ריקה ומי שחי פה, חי בתרבות ובמנטאליות שונה ובין היתר, לא כל כך רצה להתפנות מרצון אל מול החזון היהודי המוצדק, הראוי, המציל עם מגלותו. אני לא צינית , אני חלק מזה, חלק מהמורשת הציונית שהביאה את סבא וסבתא שלי לפה בתחילת שנות העשרים, הורי נולדו כאן והגברים של המשפחה נלחמו ושלמו כל אחד את מחירו ובכל זאת, לא מוכנה לחיות בפחד, בדחיה, בשנאת האחר, מחפשת מוצא , מול כל מה שמתפרסם ובייחוד מול מה שלא מתפרסם ולא ידוע.

שני הנרטיבים הללו, כדי להתקיים בשלום זה לצד זה, חייבים להיות מסופרים , ידועים ומוכרים, לא רק ללמד על השואה בבתי ספר ערביים, לא רק ללמד אותם על האתוס הציוני , לדרוש הכרה במדינה יהודית וכו , לא רק שלילה מוחלטת (הקמפין החדש של "אם תרצו") .
לא ניתן למחוק את "הנכבה" בכך שיחוקק חוק "נגדה", היא לא תעלם בכך שנכחיש את הסיפור, לא בכך שנעלים אותו מתכנית הלימודים ונפנה את מבטינו למערב שאגב, לא לגמרי מבחין בשוני שהיינו כל כך רוצים שיובחן. "בינינו ובינם".
הכרת הנרטיב הפלסטיני אינה מפילה שערה משערות ראשינו היהודי, אלא להפך, לספר את שני הסיפורים , להכיר את מה שקרה כאן ב48, לפני ואחרי, באומץ! מתוך בטחון בזהותנו וברצוננו לחיות כאן, זאת, לעניות דעתי, הדרך היחידה להתקדם הלאה במערכת היחסים עם ערביי ישראל, עם הפלסטינים ובעיקר, עם עצמנו. הכחשת האחר והעלמתו , דחיקתו מהחיים הנורמטיביים, מההגדרות האמיתיות של, מהי דמוקרטיה. הדמוניזציה, זריעת הפחד, פועלת בסופו של דבר נגדינו.
מה שאנחנו מדחיקים ומדכאים , קם עלינו, כאילו דחינו את עצמנו, את אחרותנו התמידית.
יש מי שיאמר, כולנו אחד, יש מי שיאמר- להיות אחראי ,קשור באחריותנו האין סופית על האחר, יש מי שיגיד –זה ממש לא מזיז לי כל זה, אח שלי, יש היום "האח הגדול". ו/או "הישרדות". שניהם, אגב, מאוד אקטואליים ,לפחות בשמם.
"האחר" במובן העמוק אינו "האדם האחר", אלא האחר המצוי בכל אחד מאיתנו, החלק שאנחנו לא רוצים, או לא אוהבים לראות בתוכנו. אבל מה שדחינו בחוץ, דחינו בתוכנו.
אולי ננסה משהו חדש, אם נסכים להקשיב, עם הביטחון בנרטיב שלנו, באישיות ובזהות שלנו, נסכים, נגיד, לרגע, לשים את עצמנו, את הסיפור שלנו אותו אנחנו כבר מכירים, בצד. נקשיב לסיפור של "האחר" באופן כללי ובאופן ספציפי, לסיפור של הפלסטינים, לרגע, בלי שיפוט וביקורת, לרגע, בלי להרגיש שזה מערער את יסוד קיומינו, פשוט להקשיב ולהכיר את סיפור הנכבה, למשל. עצם ההקשבה הנקייה יש בה אלמנט של ריפוי, אלמנט של לקיחת אחריות, ניסיון למצוא קצה של חוט לדיאלוג.
מתוך ההקשבה, משהו חדש יכול לצמוח, הרי יש כאן שותפות גורל: שותפות באהבה ובקשר העמוק לחלקת האדמה הזו, למקורות המים לאוויר, למקומות הקדושים, שותפות גורל, כי אנחנו, אולי דומים יותר ממה שחלקינו מוכן להודות או לרצות.
מהמקום של ההכחשה צומחת וגדלה מפלצת האיבה והשנאה, ואת זה אנחנו מכירים מספיק דורות.
התשובה פעמים רבות היא- שהם יכירו קודם – כמו ילדים . "אבל זה הם ש… " , "אבל זה הם שהתחילו"…
השאלה היא אם אנחנו כבר מבוגרים – אם אנחנו יכולים לשים בצד את "מי התחיל" ופשוט להקשיב, לראות ולהכיר ולהיות אמפטיים למקום של הסבל והכאב שהוא אוניברסאלי: מי שאבד את ביתו ושכל את יקיריו, לא משנה לו מי התחיל, זה קרה, זאת עובדה, אצל "שני הצדדים" ויש לתת לזה מקום, יש להטות אוזן קשבת, – אם נכיר במציאות של הסבל מתוך הביוגראפיה של שני העמים, אם נסכים להכיר במשותף, נוכל, אולי, לחיות יותר טוב עם מה שמפריד אותנו, עם השונה, ממקום של סקרנות, התעניינות ודיאלוג ולא ממקום שופט, מבקר, מפחד, מבטל. אנחנו חוטאים בזה, לא רק כלפי "ערבים", גם כלפי ילדינו, בני זוג, השכנים וכן ובעיקר, גם כלפי עצמנו. האם נסכים לראות את זה ולהבין עד כמה הפעולה הזו של הכחשת האחר היא בנפשנו?
כשהנס הזה קורה, כמו למשל ב"פורום המשפחות השכולות", המשותף "להם ולנו" שם מתרחשים ניסים של חיבור שעל פניו כביכול, לא מתאפשר, אם אלו "משני הצדדים" ששכלו את היקרים להם באסונות של אינתיפאדה , פיגועים, מציאות של כיבוש ודיכוי, מסוגלים להקשיב, להכיר וגם לסלוח – כולנו יכולים.
הדחייה של "הערבי" בכלל וממקומות הישוב, היא חלק מאותה תמונה, היום זה הערבי , אחר כך, "הגוי" ואחר כך החילוני ואחר כך צבע העיניים, המוצא, דוגמת הכיפה ובסופו של דבר אנחנו דוחים את מה שאנחנו לא רוצים לראות בפנימיותינו. את פנימיותינו אי אפשר להעביר דירה, המשמעות של זה היא שאנחנו פועלים ממקום שאין בו הכרה ותודעה אלא מקום של יצרים, דחפים ובעיקר פחד.
כן, אף אחד מאיתנו "הנעלים", "התרבותיים", "השקטים", "הנקיים" שלא צועקים אף פעם ולא מלכלכים את רשות הרבים ולא שומעים מוסיקה בכל רם ולא מתניעים אופנועים כבדים באישון לילה מתחת לחלון של השכן, כשאנחנו בסתר ליבינו ואולי אפילו ביושרה, מודים שאנחנו לא רוצים ערבי כשכן, האם אנחנו רוצים ערס כשכן, העיקר שהוא נימול? האם אנחנו רוצים משפחה אלימה וצעקנית לידינו העיקר שהם יהודים כשרים, או אולי נעדיף "ערבי משכיל", שמביא עוגה לחג היהודי שלנו? או פשוט סתם ככה, אנשים טובים ונעימים? אף אחד, כנראה, גם ערבים, לא רוצה לגור ליד מי שאינו חי לפי הקוד התרבותי ,חברתי שלו, זה טבעי, בעידן שלנו זה מתערבב, משתנה, אבל לא קשור לדתו של השכן, אלא לקוד התרבותי הרחב שלו, יש כמה שכונות בפרדס חנה שלא הייתי רוצה לגור בהם, יש בוודאי כמה שכונות שלא היו רוצים שאני אגור..
אני מכירה כמה שכנים/ בעלבתים כאלה, שחלקם חובשים כיפה, אמנם לא בדקתי אישית, אבל נראה לי שכולם היו נימולים, אני מכירה כמה "ערבים" שמסתכלים איך חלקינו חיים ומזדעזעים, אני מכירה גם כמה כאלה שהייתי מאוד שמחה שיהיו שכנים שלי…
אז לא אמרתי שום דבר חדש , יחד עם זאת אני מרגישה צורך להגיד, כי התמונה של פרוד, הכחשה, גזענות ושנאה הולכת וגדלה ומשחירה מול עיני.

יש כל מני מעברים, לעיתים קסומים, לעיתים פחות ..תלוי באדרנלין.
עד שהכרתי את "מעברים קסומים" כשיטת תרגול ולא נכנס לזה… מעברים קשורים אצלי למעברים בין שבעיונים (חלוקת החיים על פי הידע הביוגרפי) אבל ובעיקר למעברי בתים, אך מאז שאנחנו חיים בבית הנחמדמוד הזה, אני משתדלת להדחיק, או שמע להרחיק, את המעבר הזה..

בריתמוס החיים יש מעברים – ממשבר למשבר, משדה תעופה למשנהו, מחדר לחדר, ממחשב למחשב, אצל חלקינו מגבר לגבר, מאישה לאישה, מעבודה לעבודה ומעבר לקשת, כל אחד ואחת מאלה, ראויים לתשומת לב קפדנית. את זה אני עושה בחדר העבודה השקט עם המיועצים שלי.

כשאני על גל מעבר מסוג האישי –ואחרי כל השנים האלה, כדאי שאסתכל על המעבר הסמוי/ גלוי הזה, במצח נחושה, ללא הצטדקויות וללא הומור עצמי קלוקל.
אולי אם האמת תצא לאור, העניינים יירגעו כאן. הגיע הזמן לחשוף בפני עצמי את הפן הנחות של אישיותי (אחד מהם) את ה"ביץ האשכנזיה מרמת שרון שעלה לה השתן לראש" , נשבעת, פעם מישהו אמר לי את זה כשאמרתי לו שאני חולקת על דעתו…(בטח יש עוד כמה שחושבים את זה עלי לעצמם )..

אז הגבוה, המפרנס, הטוב והמטיב, חוזר הביתה אחרי פיצ'ר, שזה בשפת ההמונים: סרט באורך מלא לקולנוע ואצלי, זה סרט מכיוון אחר.
CUT
מ"אין סרט", ל"יש סרט", עוברים ימים כאלה ואחרים של פנסיה הדדית מזהרת: בקרים שטופי שמש, מוסיקה וזוג ששלח את גוזליו לענייניהם ומתחמם לו במרפסת ביחד עם נהמות על מצב השוק ותעשיית הקולנוע ומועד תשלום שכר הדירה ההולך וקרב..לפתע מגיע לו אחד (פיצ'ר, הכוונה)…ואז בהדרגה ,נעלם האיש מהבית בשעות מוזרות , שהופכות אט אט להרבה שעות.
ACTION
הצילומים מתחילים, עד עכשיו היו "ההכנות" … השעות מתחברות לימים, לעיתים אני פוגשת את הגרביים שלו ליד המיטה. לעתים, בדיוק אחרי שהצלחתי לסיים את כל מטלותיי ונרדמתי לי, אני מרגישה את הכרית החביבה עליו נשלפת מתחת לראשי ויד קרה בודקת, אם זאת אני, מתחת לפוך…

אני מתמלאת חרדה קיומית לכמה שעות – קודם כל אני צריכה לקום בבוקר, כל בוקר! לתקתק את הילדים בסטנדרט גבוה לבתיסיפריהם, כלומר: תה צמחים, ארוחת בוקר, סנדוויצ'ים וטיול רגלי להסעה, כל זה, כשאני נעימה, מחבקת, מחייכת ובלי קפה וסיגריה. סטטיסטית אני מצליחה ברוב המשימות, אבל אני לא מוכנה להודות באיזה לא!
כשמשרת האם מסתיימת, מתחיל היום… במצבים הרגילים אני צריכה עכשיו לנוח כמה שעות: קפה , בהייה משהו ..להתעדכן במה שיש להתעדכן כשאני לבד בלי הפנסיונר שלי. דכדוש שכזה..נעים. (דכדוך+דשדוש)
אבל יש לתקתק את כל העניינים ולא אלאה בפרוט.. במחשבה שנייה ומהירה, אולי דווקא כן …
סידורים, טלפונים, התפחת כריות, לשים מכונה, לתלות מכונה, לרוקן אורגני, קרטוני, פלסטיקי וסתם זבל, לקרוא מיילים, לענות, להתקלח, לבשל , לטאטא, לצאת לעבודתי החשאית, לחזור, להסיע, להדיח, להפגין סמכות הורית, להפגין רכות הורית, להגיש, לארח, . לכתוב פוסט כדי להרגיש "אני כותב משמע, אני "…לקבל את מיועצי בנינוחות מקבלת ומכילה .
לקרא קצת ספרות מרחיבת דעת ואישונים..להביא את האוטו מהמוסך, להחזיר את האוטו למוסך, בדרך קצת קניות ומבט חטוף אל המראה של האוטו כדי לראות אם זאת באמת אני, שעושה את כל זה וכל זה, ללא ההוא!

אחרי שבוע שבועיים אני מתרגלת ומרגישה יעילה, מתקתקת ורעננה כמו טיפת טל על קצה הפרגולה של השכן, רק מה, מתרסקת קצת בסופ"ש , ניחא, לזה יש עוד סיבות…
ואז יש שבוע, שבועיים, לפעמים יותר, תלוי בסרט, של מי מנוחות, הבית מסודר ונקי, תבשיל תמיד מונח לו טרי ומריח, הכביסה מקופלת ובארונות, הכרים מותפחים והמיטות של כוולם, חוץ מהנערה,מסודרות למשעי ואפילו עשיתי אבק וקורים במסדרון.. החשבונות משולמים, האקסל של כלכלת הבית מעודכן עד כאב ויש אפילו זמן לחטוף קפה קטן ..לחשוב על אמנות ולנסות לסחוט את המוח שלי עד הקצה.

שיחות ואסמאסים רומנטיים מוחלפים בזוגיות הרמונית משתפכת, משתפת, מפנטזת והאושר, מונח לו בהפשרה על אדן החלון.
אשת חייל אני מצאתי – הוא אומר לי. ואני נהיית "אשתו " החיכנית והמאושרת לרגע קצר.
THE END
ואז ..כמו כל סרט בלהות, הרפתקאות או סתם קומדיה רומנטית טיפשית – מגיע הסוף..
שמחת השיבה! כל מגדל הקלפים שלי קורס..
אני משאירה סלון מוכן בשבילו לשטיפה והסלון מחכה לי, נאמן, כמו שהשארתי אותו, רק עם עיתונים מפוזרים – מאיפה הוא מביא אותם בכלל..
אני משאירה רשימת סידורים קטנטנה: טלפון שניים, רק תזמין גז ותשלם את הרפורט, אולי טלפון למוסך אולי….תעביר ניגוב על הסלון, תעבור על השירותים לרגע.. אולי תחזיר את המתלה שנפל… לא! את זה לא ביקשתי, כי בסרט הקודם ביקשתי.. והוא תקע אותו חזרה לאותם חורים שחשפו דיבלים קצרים מידי ואת ברגי העץ שתקע בקיר הבטון, רק הודות לקסמו הרב, אחרת אין דרך להסביר את זה.
אז חטפתי קריזה.. והוא שאל – "לחמם לך מרק"? (שהוא עשה)
לא רוצה!
הוא שאל :"את כועסת על משהו?" (טרם הפנים את מה שמחכה לו..)
"הזמנת גז?" רשמת חשבונית?" "דיברת עם המוסך?" ראית איך השארת את השיש?"..!!!!!
מפת הרחובות של עיר הולדתי רמת השרון התחילה לצוף לנגד עיני ההולכות ויוצאות מחוריהן, יחד עם הגנים הפחות רצויים שלי. מיותר לומר מה הוא ענה לי, או יותר נכון, לא ענה…
"לא רוצה ודי, אל תחמם לי ואל תזמין גז".
"טוב אם הגז זו הבעיה אז תתקשרי בבוקר את ממילא כאן"..
החלפתי עדה ב "נו טיים" "אז תקרא את הפוסט (לא זה) שכתבתי ומיד"
"טוב, אחרי שאשכיב את הצעיר ואשטוף כלים ו…"
"אז לא צריך" יבבתי למקלדת.

"אגב עשיתי קניות וחיסלתי את כל הבוגנבילה , תכף אני בא," והוא הגיע!, עם התה הירוק.
….
מושלם, אני אומרת לכם:
קם בבוקר עם הילדים בסטנדרט גבוה, משאיר אותי עם הכרית החביבה עליו לעוד התפנקות של בוקר
עושה לי תה וקפה בסדר הנכון. עושה קניות, עושה בוגנביליה ופינוי זבל, ספריה, מרק, הסעות והשכבות.
אז הוא לא עבר על הסלון והאסלות ובלגן את המטבח – מתוק שכמותו, הוא לא יכול לסבול ריח של אקונומיקה…
הבית הפוך, מלא שמחת חיים וריח של מרק. אז כדאי שאני ארגיע ואשלם חשבונות לפני שיכבו לנו את האור

קיבלתי אס אמ אס אחרי שיצאתי בהפגנתיות מהבית … "אפילו ששינסקי יצא בסדר "
מבלי להסגיר שהתרככתי, אחרי שהוא הזמין גז ואני עשיתי חלק מסוים מכל השאר…
עניתי לו , "נדמה לך" רמת שרונית, לא מוותרת..
מחר הוא יקרא את הפוסט (הזה) ואז נראה.. אולי אני אסלח לו.

סיפרתי על המפגש האישי שלי עם שוובל וציוריו, 4 ימים אני מארחת המוני אדם בינהם יש רבים ש"עזבו הכל" כדי לבוא, הסיפורים המרגשים שאנשים באים לחלוק איתנו , איך יצירותיו של שוובל נגעו בחייהם, חלום חיים "שיהיה לי שוובל", התרגשות מכך שהציורים מוצגים "כמו בבית", נגישים, קרובים ומאפשרים להיות איתם "בגובה עינים.
אני נדהמת מכך שלאין שיעור, אמנות/ ציור יכולים להיות כל כך משמעותיים, מחוללי שינוי, מקור לנחמה ולאושר. האיש הזה ויצירותיו נגעו ושינו משהו לכל כך הרבה אנשים. לאו דווקא "יודעי חן".
מעגלים רבים נסגרו ונפתחו, אנשים חזרו שוב ושוב, אנשים עם דמעות בעיניים.
אין לתאר! חשבתי שרק אני, רגישה שכמותי, חשבתי שאולי יש עוד כמה ..
החוויה היא טוטאלית, המקום – "פלוגי"- מאחורי השם יש משפחה נפלאה שהקימה את המקום היוצא דופן באוירה ובאוכל ,שמארחת את התערוכה ואותנו בנדיבות ומקסימות אין קץ – חיבוק ענק לפלוגי וחגית, שאול, איתמר וטליה וכל הצוות . תודה אין סופית לרוני שוובל שאין אין אין ..ולכל אחד ואחת מהמשפחה שלה- שוובל , אדווה, אילן, עלמה, וכל הילדים המקסימים שהיו חלק מכל ההתרחשות הזו. לכל החברים והחברות שהתגיסו לעזור: אילנה פלדה, יעל לוטן ואוי ווי אם שכחתי מישהו בהתרגשותי.
לכל המבקרים שהגיעו וליטפו, התרגשו ,נהנו וחזרו הביתה ושוב אלינו וחזרה, עם חוויה, עם ציור עם ספר.
ובעקבות בקשת הקהל החלטנו לפתוח גם מחר, יום א' וביום ב' בין השעות 1100 עד 1500 !! לכל מי שלא הספיק וביקש.

%d בלוגרים אהבו את זה: