Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘אוצרות’ Category

העיסוק באמנות וביוגראפיה יצר אצלי קונפליקט, לא שהקונפליקט היה חדש לי: שאלת השאלות – במה אני בוחרת לעסוק, למה אני מתמסרת/ השאלה עלתה ביתר שאת במהלך לימודי הייעוץ הביוגרפי. (על פי ר.שטינר)
לא יכולתי לבחור – לא יכולתי לחשוב על חיי בלי אחד משני התחומים.
כשהזמנתי אלי "לקוחות" על מנת לעשות "סטז'" בייעוץ ביוגרפי. נפלה בחלקי הזדמנות כבדת משקל (תרתי משמע)… הגיעה האישה המדהימה, עמליה זנד, המכונה הדובה הגדולה . מקעקעת על, אמיתית, עם עומק, ידע ויד מיומנת, והיא קודם כל ציירת מעולה.
סטאז' יותר טוב מזה לא יכולתי לאחל לעצמי. המתנה שקיבלתי מעמליה היתה חווית החיבור המדהימה בין הידע הביוגרפי לאמנות, מה שהרגשתי באופן אינסטינקטיבי, נחקר ביחד והיה למציאות חדשה. עבורי, נפתחה דרך שהידיעה על קיומה שכנה אז, עדיין, במיסתרים. החומרים הביוגרפים כחומר גלם ליצירה זו טריוויה, גם אני, כאמנית וכיועצת ביוגרפית, חוויתי התגלויות והבנות. שאלות כמו מה מאפשר "לשחרר" את החומרים האלה לעבודת האמן?, מה הקשר העמוק והרוחי בין האירועים הביוגרפים לשאלת החיים/ היצירה, שאלה על היסוד הביוגרפי העמוק המתגלה ונסתר ביצירה. השאלות שעולות מתוך גוף העבודות ביחס לביוגראפיה ולהפך ומה הקשר לידע רוחני אחר, המגיע בדרכים שונות ומבקש להיות נוכח בדיון.
מאז המהלך עם עמליה ועד היום, בחנתי את האפשרות לסינתיזה ממנה נולדה סדנה "הידע הביוגרפי בשרות האדם היוצר", חקירה דו סיטרית , על ההיבטים החזותיים של הביוגרפיה, ובאיזה אופן ניתן לזקק את המהות מתון הארוע הביוגרפי ולשחרר אותה לעולם כיצירה קונקרטית, וגם: חיים יצירתיים פעילים בכל תחומי החיים , התפתחות אישית ,זוגיות, הורות וכו.
את הסדנה העברתי לקבוצת תאטרון, היוצרת ועובדת עם אירועים ביוגרפיים של השחקן היוצר כחומרי גלם.
את הקבוצות בתיאטרון אני מלווה כיוצרת שותפה וחוקרת מתבוננת ויוצרת עם הקשרים העדינים והעוצמתיים הנרקמים בין התחומים – גם כאן נולד שילוב מופלא בין תחומי הענין והעיסוק שלי. המרקם החזותי המשלב ומדבר ביחד עם העבודת של השחקן היוצר מתוך חמרי חייו. התגלות של כלי רב עוצמה להתפתחות ויצירה, תוך שחרור תמונות העבר והבנת סוד הכוחות הטמונים בהם ליצירת מציאות.
נחזור לעמליה..בתום שנה של תהליך מרתק, נולדה גם תערוכת ציורים שאצרתי וקראנו לה "הנעור".
התערוכה התרחשה בשני חללים נפרדים – "הנעור" בחלל "גלריסטי", לתערוכה התלווה מאמר מרחיב על עבודתה. במקביל התקיימה "בפלסטיק פלוס" פרדס חנה תערוכה ומכירה של 200 עבודות 200X200. שם אפשר היה להתרשם מרוחב היריעה של האמנית הנפלאה הזו ואף לרכוש במחיר שווה לכל נפש את הציורים.
מאז אני ממשיכה בחקירה של החיבור בין האמנות לביוגרפיה במימדים שונים, הן בתהליכי אוצרות ויצירה ובתאטרון והן בתהליכי ייעוץ פרטניים.

נקודת המבט הזו התגלתה כמעשירה מאוד את ההתבוננות על המימד היצירתי בחייו של כל אדם, לא רק כהבנה "אינטלקטואלית" אלא מתוך ידיעה עמוקה ומתפעמת מאותו יסוד יצירתי הכרחי וקיים ומאופני התגלותו לאדם. דרך ההתבוננות בכלים חדשים על חייו מאפשרת לשחרר את הכוחות האלה והאחרים ליצירת המציאות בה אדם חי ופועל, היצירתיות היא הכרחית בחיים דינאמיים ובכל תחומי החיים.

ולגבי עמליה, הבנה מעמיקה לגבי עבודתה הנפלאה תישא כנפיים, ותגיע אל היכלי השן כמו גם אל בני האדם באשר הם, שם מקומה.(פורסם לראשונה ב"קפה דמרקר" 2009)

הרצאות/ סדנאות, ליווי וייעוץ אישי בתהליכי התבוננות וצמיחה. 0507838666 zalait4@gmail.com

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מהו "מקום בטוח" בעולם משתנה? האדמה רועדת, גלים שוטפים חיים שלמים, ההמונים נעים בכיכרות ומנערים מעליהם את הרודנות, מה יבוא במקום? האם יש מקום בטוח, מפלט מאימת הטבע והאדם?
אני מתבוננת בתופעות, מרגישה מבורכת שנולדתי לתקופה של שינויים אדירים . כמו שה"הקטן" אמר- "אמא , פעם, יכתבו על הזמן הזה בהיסטוריה?"
החרדה והפחדים אינם נחלתי, למרות שהם שם, חבויים, אורבים במאורות, מחכים לרגע של חולשה כדי להתסער. אי אפשר לי מבלי להזכיר את ג'וליאנו מר שחקן במאי אדם , שנרצח על אמנותו בג'נין, זה לא אסלם קיצוני זה האופל, מתחפש , נכנס ברווחים האלה שנוצרים , אודי אלוני אמר "ואני חשבתי שהוא מוגן דווקא שם" ג'נין היתה בשביל ג'וליאנו מקום בטוח. כאב, שאלה נוקבת, האם זהו מקום שצריך לחפש? , כנראה שלא, הוא פנימי , הוא נע איתנו באשר נלך הוא חלק ממה שנקרא חיים, תנועה בטוחה כשהעולם, הכוח שפועל כאילו מבחוץ, עושה את שלו.
הארועים הגדולים מתרחשים במקביל לעבודה על התערוכה של שוובל, אני פוגשת אותו מחדש הצייר איוון שוובל חי לו במקומו הבטוח על צלע ההר בעין כרם, בבית מהחלומות, בית של צייר, עם כל המיתולוגיה הפשטות והיופי, הרי ירושלים , עין כרם כולה, הואדי, הכל פרוש תחת עיני.
נכנסת לסטודיו עם שוובל ובתו, רוני, מוציאים את הציורים מהסדרה "מקום בטוח". המילים הופכות בלתי רלוונטיות, המקום הבטוח נראה כנושא הציור אך משדר בתדרים עמוקים וגבוהים, על ציורים נוספים שאני מביטה ,שוובל אומר: "כן גם זה יכול להיות "מקום בטוח", אני מפנה את השאלה שוב ושוב אל עצמי. מה יכול להיות המקום הזה, במובן העמוק והרלוונטי ביותר של השאלה, מה הפרוילגיה בתקופה כזו לחוות ציור, אולי נכון יותר לארוז מזוודת השרדות , לחפור שוחה, לרכוש סירה?
אני מביטה בציורים – שם מונחת אפשרות לתשובה:
הציור, כמו ציור, בגדולתו מגלה ומסתיר את עצמו, מעבר לכל "הידע על אמנות" שוכנת תחושת בטן – אוהבת לא אוהבת, למה?
המקומות הבטוחים הם אחד- מושאי הציור הם מקומות קונקרטים ששוובל מטייל ומכיר ככף ידו או במכחולו, מקומות ספציפים, דמויות ספציפיות והמוזה בדמויותיה המתחלפות,
כל זה מתאחה לחוויה פנימית של התרחבות הלב מול היפוי הניבט מהציור הקונקרטי הוא כמובן דימוי- המכה מתחת לחגורה היא שהיופי נכנס וחושף את המקום הבטוח הפנימי, זה שיודע, זה שאוהב, זה שאין בו ספק לגבי החיים , המוות , האהבה, הקדושה.
במקומות האלה מתקיים טקסים פרטיים ועתיקים כחדשים, אהבה ומוות ביחסים עם הטבע ההופך פנטסטי דרך הפלטה הקלידוסקופית של שוובל, לעיתים מתפרצת ,לעיתים מאופקת, יחסים של רישום וצבע, פראיות וחוויה כמעט אלימה של חופש. ההתגלויות של אהבה , ארצית ושמימית, מתערבלות.
הוא כל כך רלוונטי אך לא , מה שקרוי בשפה, "אקטואלי". הוא לא "ניו מדיה", יצירותיו מתרוממות מעל הזמן, מעל המקום, מבטאות את ההווה על יופיו, פצעיו ומורכבותו ביחס לערכים של ציור ושאלות גדולות על מקומו של האדם.
ב"מקום בטוח" –יש אהבה ויופי הנושק לחיים ולמוות, אהבה לערכים אבסולוטיים, שוובל מותיר את הצופה חופשי ומתענג בדיוק כפי שהוא מצייר, מחוות של אהבה ויופי רגשות מעורבים של כמיהה ותשוקה, ביחד עם עידון ותחושת שותפות סוד.

מול הציורים מתקיימת החוויה שזה באמת אפשרי, ללכת הלאה אל מעבר לזמן למקום לאמונות דעות תפיסות – במובן הזה שוובל אקטואלי בשבילי כרגע מכל ציור קונספטואלי, פוליטי , "בשיח העכשווי", איכויות שעולות גבוה ומאחות כל סתירה פנימית או חיצונית.
אם זאת הבשורה של מקום בטוח – אני לוקחת – אם שוובל הוא ממבשרי המציאות החדשה אותה אנחנו מבקשים ליצור , מציאות של יופי, אהבה ותחושת בטחון – המקום הבטוח הוא פנימי , מקבל אישור מחודש.

Read Full Post »

שוובל בבנימינה / מחוות של אהבה

20-23/4/2011 רביעי עד שבת , חוה"מ פסח.
ארבעה ימים של מפגש בלתי אמצעי עם הצייר שוובל ויצירותיו.

שוובל הצייר מתארח עם יצירותיו ב-"פלוגי"/ בנימינה. במקום יוצגו יצירות מהסדרה החדשה "מקום בטוח" ויצירות נוספות מתקופות שונות. ביצירותיו מודגשות האיכויות הרגשיות והדמיוניות ביחד עם מיומנות מקצועית, צבעוניות סוערת, קווים בעלי עוצמה ויופי אין סופי.

זוהי הזדמנות לחוויה אמנותית יוצאת דופן בה מתקיים מפגש אינטימי עם היצירות והצייר ואף לרכוש מיצירותיו. המיקום – "פלוגי", ממוקם במבנה ארכיטקטוני מיוחד במינו, מוקף בגן וחורשה, בקומת הקרקע פועלת מסעדה- "מטבח משפחתי"- גורמה ,ב "החלל העליון", יוצגו העבודות הגדולות.

כתובת – "פלוגי"– רחוב הגיבורים 16 בנימינה על כביש 652 לכיוון זיכרון יעקוב.

על מנת להתרשם מהעבודות ניתן להיכנס לאתר :

http://www.schwebelpaints.com

f/b – ivan schwebel

לפרטים:

רוני שוובל – 0523824343

יעלה אורן זלאיט – 0507837666

Read Full Post »

איוון שוובל

פגשתי בציוריו בנעורי, בביתו של החבר הראשון שלי, הקירות היו עטורים כמעט אך ורק בציורים ורישומים של שוובל, שהיה חבר המשפחה. הבית היה גדול, עם הרבה מפלסים וקירות, נעתי בבית בשני צירים: החיים- החבר ומשפחתו והציר השני, הציורים חדרו לרווח בין הילדות לנעורים המתגבשים, כמו נקטר. זוכרת שפנטזתי, מאוד בסתר, שאולי יום אחד אקבל במתנה רישום קטן שיהיה במידה של נערה בת 14 שחווה אהבה בכמה מימדים…

נסענו אז לביקור בעין כרם – הבית של שוובל היה אחר מכל מה שהכרתי, יחד עם זאת, היה מוכר כל כך, הבית שיכול היה להיות לי, או אולי היה לי בחיים אחרים. בית אבן בראש ההר, עטוף סוכת גפן. בין הדבורים והצרעות, נשרו ענבים בשלים לפי. האיש הזה נראה היה כמו מהסרטים והאגדות, כמו אבטיפוס של צייר, מאהב, אבא, מורה- כמו שנערה בת 14 רזה וביישנית יכולה לחוות עם תחושת שייכות לעולם הזה ובשטח, על גב ההר, מוצב קיר ציור טובל בירוק, אני זוכרת את התמונות, את החיות, את התשוקה, כמו קטע מסרט שרץ לי שוב ושוב במוח, אני שם, אז והיום, עם האור והגוונים, המבוכה והיופי.

שנים רבות חלפו, נהגתי לעבור ליד הציורים שלו בגן יעקוב ליד היכל התרבות, רישומים גדולים עם פרצי תכלת – כמו קפסולה שתפורה בדש הבגד, או אחוזה בשיניים האחוריות, של מרגלת שצריכה למות כדי להיוולד מחדש כאמנית. קפסולה שמרגיעה אותי – בפנטזיה שלי כשאחזור לצייר בעליבותי, אחזור דרך תכלת והאפור – זה משם.

הייתי בת 22 , הלכתי לתערוכה, לקחתי איתי ספר עם הקדשה וחתימה של שוובל , אחר כך החיים התחוללו בקצב חיי המטורף ושוובל הודחק למעמקים, כמו זרע שיום אחת יונבט.

ב"מדרשה לאמנות" למדתי, על מה שהם קראו, "הזרם המרכזי", שוובל לא היה שם. הבלחה אחת הייתה לא מזמן, כשנתתי לבת שלי ערמה של ספרי אמנות להתענגות, ליטפתי לרגע את הספר של התערוכה "תל אביב – תל אביב" שגם ממנה נפרדתי….

והנה החיים, כמו שהחיים המופלאים מתרחשים, מביאים את הקארמה לפתחי. כנראה שהשאלות שאנחנו שואלים, אם נשים לב ונקשיב בשקט, התשובות, אולי לא מה שציפינו, יגיעו, גם אם זה 33 שנים אחרי (33 בביוגרפיה, קשור בתחייה מחודשת). הנה יש כאן הזדמנות לחקור אם ומהי התשובה או להבין יותר טוב את השאלה שנשאלה במעמקים.

"רוני" מגיעה – "האם יש לכם במקרה את עיתון הארץ מהיום"? אני לא מכירה אותה , היא באה לאסוף את הילד שלה מביקור ראשון אצל הקטנצ'יק..

במקרה יש עיתון הארץ, יומיים קודם, התחילו לזרוק לנו אותו בכניסה, לאתגר את ההתעדכנות שלנו בענייני היום, לבדוק מתי נשבר מערמות הנייר המצטברות, הנוגדות את תפיסתנו האקולוגית..וכנראה גם בגלל רוני.

אז במקרה יש והיא מתרגשת, כל היום היא מחפשת ולא מבינה למה כל כך קשה למצוא את העיתון ומוסף הגלריה. אני מתעניינת, גלריה זה השם "הסודי" של המקום שעוד לא נהיה לי.. אורחת תיירת על קירות של אחרים

היא מראה לי כתבה קטנה, על שיפוץ הציור בגן יעקוב- "הבעל שלי הולך לעזור בשיפוץ", מבט שלי, שואל ?

שוובל, זה אבא שלי, היא אומרת, אני מחסירה פעימה ביוגראפית ונותנת לה את הסיפור שלי עם שוובל במתנה. יש בטח המונים כמוני, שעלו לרגל ונשבו, אבל אני לא חייה את הסיפור הזה בהכרה, הוא חבוי במסתורין ומבקש כנראה בעזרתה להתגלות.

אחרי כמה ימים היא מביאה לי מתנה ספר שלו ומכאן נפתח דיאלוג שתשתיתו תחושות בטן והתאהבות כזו של שתי נשים …

המחווה שרוני מבקשת לעשות לאבא שלה, הצגת עבודותיו כאן באזור, מאפשרת לי לחזור ולפגוש את יצירותיו של שוובל, להביט במבט עמוק לתוך היצירות של האמן הענק הזה להתאהב מחדש ממקום של אישה בגיל, שאולי היה גילו, כשנפגשנו לראשונה.

פתחתי את הקטלוגים החדשים כדי להתעדכן ואז זה קרה….מההדפסים הקטנים שבקטלוג נשביתי, נסחפתי, כל תעצומות האהבה לציור, לאמנות, לריח השמן והטרפנטין, הציפו אותי כמו נפתחה אותה קפסולה והמרגלת שאני נחשפה, נותרת חסרת מילים. ומי שמכיר אותי יודע מה זה אומר.

נסענו שתינו לבקר את שוובל, באביב, עין כרם היא שיר של המזרח התיכון, סוג של פאטה מורגנה, הכניסה החבויה לבית עטופה בשער השקדייה, הוא מושיט לי את ידיו, "אני מכיר אותך", הוא אומר ונושק לשתי ידי, אנחנו יושבים, דוממים. האור הרך והזוהר נשפך מהחלון, כאילו כל בוקר אנחנו שותים קפה ביחד. "היא יפה", הוא אומר לבתו ואני עונה שזה בזכות האור המדויק. הולכים לסטודיו, הריח מכה באפי, ריח של בית במובן הכי עמוק .. רוני ואני מוציאות את הציורים שניבטו אלי שבוע קודם חיוורים מהספר ואני בהתרגשות עצומה, שקטה, מכילה, מתאהבת, מתענגת, חוויה של יופי מרוכז, כמעט אלים בעוצמתו. אני רוצה למצוא את עצמי שם, אבל כדי שזה יקרה, אני צריכה להעלים את עצמי ולחפש נקודת אחיזה אחרת – הדעה שלי לא נוכחת, עוגן תפיסת העולם שלי: פוליטית, חברתית, אקטואלית, מסרבת להיות זמינה.

שוובל, כמו מאהב על. אמן החיים, מכריח אותי, מבלי להתחשב בי, מבלי לשאול מה אני אומרת, להתחבר מחדש אל אהבת הציור, אל קדושתו, כמו להיכנס לכנסיה עם תקרה מצוירת, להרים את הראש ולהיכבש, להתפעם מהנחת הצבע, לקרוע את מסך הקונספטואליזם אל נוכחות הרישום הנאמן למציאות וביחד עם זאת, משבש אותה עם איקונות "מהסרטים". והוא, כל הזמן הוא, ונשים יפות שהוא משכיב על מצעי צבע אלוהיים כמותן.

ושוב חזרה לסדרת הציורים החדשה "מקום בטוח" – יש אהבה ויופי הנושק לחיים ולמוות, אהבה לערכים אבסולוטיים. שוובל מותיר את הצופה חופשי ומתענג בדיוק כפי שהוא מצייר. מחוות של אהבה ויופי רגשות מעורבים של כמיהה ותשוקה ביחד עם עידון ותחושת שותפות סוד. צייר שמלמד את הציור, מבלי ללמד, רק בעצם הווייתו ותשוקתו. הוא לא חייב לי כלום, עמדתי כצופה היא מבחירתי, הוא מותיר אותי חופשייה בדיוק כפי שהוא. חוויה של שחרור הדדי, יצירותיו מתרוממות מעל הזמן, מעל המקום, מבטאות את ההווה על יופיו, פצעיו ומורכבותו ביחס לערכים של ציור והשאלות הגדולות על מקומו של האדם.

אני מקבלת (שוב) אישור שזה אפשרי באמת, ללכת אל מעבר לזמן, למקום, לאמונות, דעות, תפיסות, במובן הזה, שוובל אקטואלי בשבילי כרגע מכל ציור קונספטואלי, פוליטי, "בשיח העכשווי", איכויות שעולות גבוה ומאחות כל סתירה פנימית או חיצונית.

הוא מושיב אותי לצידו ומראה לי את יומניו, לרגע מרים את עיניו, מסיט קבוצת שער מצווארי ומביט על צדודיתי, כל כך טבעי, שקט. הציורים עוטפים אותי בזוהרם, אני שוקעת לתוך היומן, בוודאי באחד היומנים מתנוסס אותו תאריך בו ביקרתי שם לפני 33 שנה והיום מבקרת כדי להיות נושאת הכלים וביחד עם רוני, בתו, ליצור בעצמנו מחווה גדולה של אהבה, אליו בחזרה.

נושאי הציור הם כמו תרוץ לעיסוק בציור טהור, מאחרוני המאסטרים הגדולים. משהו פוקע, הצבע משתלט, הטבע חזק יותר והטבע הוא דמיוני, ארצי, מכיל את המקומות בו דרכו מלכים קדמונים וצייר אחד. שוובל עטוף בגבעות עין כרם, מכיר כל אבן ומעיין נסתר, מוצא שם את המקום הבטוח שמתקיים בציוריו , מקום שאולי כולנו זקוקים לו בעולם המשתנה לנגד עינינו.

במקומות האלה מתקיימים טקסים פרטיים ועתיקים כחדשים, אהבה ומוות בין השיחים, התגלויות של אהבה ארצית ושמימית, מתערבלים בקלידוסקופ של צבעים, ובעיין הסערה שוכנות דמויות רנסנסיות, אקספרסיוניסטיות, חבויות בגבעות עין כרם, דמותו הוא, פוגש את המוזה,את השכינה, את תאומתו הנשית.

אני משתוקקת אל העבודות, להוציא אותן מהסטודיו , להיות להם נשאית,להעביר אותם למשכן, לאתר, לבית, למשרדים, לאולמות, לכנסיות המודרניות- החילוניות שיש לשים בהם יופי אינדיפרנטי ומרגש. שהיופי הזה יהיה נחלת בני האדם, אולי יגע בלבבות ויפעל כמו שהוא פועל עלי.

ואני, תחת הקסם, העולם רועד ומתערבל, חיי גם כן מציאות משתנה המפלסת את דרכה. עולם של אהבה נברא לנו ששפתו, שפת העונג ששוובל הוא אחד מנביאיה.

האיש/צייר הזה המביא את אהבת החיים, המבט המערבל צבעים וקווים ליצירת מציאות חלופית הנשענת על תולדות האמנות, מתכתבת עם הציירים הגדולים, מהאיקונות והמיתוסים מהנשים היפות של הרנסנס והאקספרסיוניזם , כולן נשותיו ועכשיו גם אני .

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: